הזדהות משרד החינוך כ"א בשבט תרע"ג (1913) נולד בלודז', פולין.
תרפ"ו – תר"ץ לימוד בתנאי מחתרת בישיבות מינסק ושקלוב.
כ' בתמוז תר"ץ (1930) עליה מרוסיה הסובייטית לארץ ישראל.
קיץ תר"ץ – תרצ"ה לימוד בישיבת "מרכז-הרב" במחיצת מרן הראי"ה קוק זצ"ל.
תרצ"ב – תרצ"ט מורה דרך רוחני ב"בני עקיבא".
י' במרחשוון ת"ש (1940) הקמת ישיבת בני-עקיבא בכפר הרואה.
תשרי תשכ"ח חבר הנהלת התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
תשכ"ט – תשל"ב כיהן בכנסת השביעית מטעם המפד"ל.
יום העצמאות תשל"ח הענקת פרס ישראל על "תרומה מיוחדת לקידומה ופיתוחה של החברה והמדינה".
תשנ"ג "אות לגבורות", כתיבת ספר תורה לכבודו בהגיעו לגבורות.
י"ט בכסלו תשנ"ו נתבקש לישיבה של מעלה.
מן המצר אל הפדות
בכ"א בשבט תרע"ג (1913), שנה לפני פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, נולד בלודז' אשר בפולין משה צבי מנקין לאביו הרב פתחיה מנקין ולאמו הרבנית רחל. ילדותו עברה עליו בעיירות קטנות ברוסיה הלבנה בהן שימש אביו ברבנות. שנים אלו היו שנות המהפכה ברוסיה. המשטר הקומוניסטי ניהל מאבק אנטי דתי, אסר לימוד תורה ב"חדרים" וביטל את כהונת הרבנים. הישרדות יהודית הייתה אז קשה מאוד. הרב מנקין לימד את בניו חומש ורש"י, נ"ך, משניות וגמרא. להשלמת השכלתם הכללית שכר עבורם בחופש מורה שלימדה אותם רוסית, חשבון והיסטוריה. מורגל היה בפי האב לומר "עד גיל 20 שנה חייב אדם ללמוד תורה כדי לא להיות עם הארץ". הוא אף הכין אותם לעמוד מול נערי הקומסומול (הנוער הקומוניסטי) שחונכו נגד הדת, והציקו לילדים היהודים. בהוריו ראה הרב נרי'ה דמויות מופת, ושאב מהם כוח עמידה, חוסן נפשי ומסירות לדרך שמירת התורה והמצוות.
בן שלש עשרה שנים נסע ללמוד בישיבה לצעירים במינסק. "הלימוד היה קשור עם מלחמה עקשנית, סבל ועוני", תיאר לימים הרב נרי'ה. כיוון שנאלצו להקפיד על חשאיות גמורה למדו בעזרת הנשים בבית-הכנסת, ואחד הנערים ישב ליד החלון – מביט אם ישנה תנועה חשודה, ואם מישהו זר עולה לישיבה. תנאי-מחתרת אלה דרשו מסירות נפש גדולה מהר"מים ומהתלמידים. היה ברור שאם יתגלו צפוי להם עונש חמור כגלות למחנה-כפיה בקור הנורא של סיביר. באחד הלילות הפתיע אותם קצין משטרה, והם הוכרחו להתפזר. כך נסגרה הישיבה.
בתחילת שנת תרפ"ט (1929) התקבל בביתו מכתב מרבה של שקלוב, הרב מרדכי פיינשטיין (אחיו הצעיר של הרב הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל), שהזמין אותו לבוא ללמוד אצלו. בני הבית קיבלו בשמחה את ההזמנה, והוא עבר ללמוד בשקלוב עם חבורה מובחרת של בחורים צעירים. הנאה מרובה הפיק מלימוד התורה בהדרכת הרב פיינשטיין, והוא הושפע מאוד מאישיותו. שנה וחצי הצליחו להחזיק מעמד וללמוד בסתר עד שנתגלו על ידי השלטונות. בליל כ"ג בשבט תר"ץ התפרץ שוטר לבית-הכנסת שבו למדו, והוביל אותם לבית המעצר. מפאת גילם הצעיר היו בלתי-שפיטים ונצטוו להתפזר לביתם. (הרב פיינשטיין נאסר, הוגלה לסיביר, ועקבותיו לא נודעו).
בתקופה זו נודע לרב פתחיה מנקין שמרן הראי"ה קוק פועל להצלת בני ישיבה מרוסיה, ומשיג עבורם רישיונות עליה לארץ ישראל. משה צבי פנה במכתב נרגש לבנו הרב צבי יהודה קוק, וביקש לסייע לו לצאת מעמק הבכא הרוסי. לדברי הבקשה צירף חידושי תורה מפרי עטו. הרב צבי יהודה התרשם מאוד מהדברים, והתאמץ להשיג עבורו אשרת כניסה וכרטיס אוניה.
כדי לעזוב את רוסיה נדרש רישיון יציאה. משה צבי נסע למוסקבה כדי להגיש בקשה לקבלת דרכון (פספורט), אף שידע כי רוב הפונים נתקלים בסירוב, והסיכוי לקבלתו קלוש ביותר. תנאי המחיה שם היו קשים, ולעתים היה ממש רעב ללחם. כשנענה בחיוב וקיבל את ה"פספורט" המיוחל ראה זאת כהצלת נפשות וכנס גלוי. לימים סיכם פרק זה בחייו:
זכות גדולה הייתה לי לצאת מרוסיה של סטלין לארץ ישראל בתקופה מאוד מתוחה ברוסיה, שרק קשישים בודדים קבלו פספורט יציאה… נסעתי לארץ ישראל כמי שנוסע לקראת גאולתו, כמי שיוצא מן המצר אל הפדות. הלימוד בישיבה במחתרת, הרעב המציק שבועות ארוכים והציפייה למימוש חלום העלייה לארץ לימדוני את תכונות העקשנות, הדבקות במשימה והיכולת שלא להיכנע לקשיים חיצוניים. זה היה בית-ספר מצוין לציונות דתית.
לכו ונלכה עד הרואה…
קבלת הפספורט ותוכנית העלייה לארץ ישראל נשמרו בסודיות מפחד המלשינים. בליווי אביו נסע לנמל אודסה לחכות לאוניה. מילות הפרידה-הברכה של אביו ליוו אותו והדהדו באוזניו: "משה צבי, היה יהודי נאמן" (זאלסט זיין א ערליכער איד). אחרי טלטולים מרובים הגיעה האוניה בכ' בתמוז תר"ץ (1930) לחוף ימה של יפו.
בני משפחה קיבלו את פניו, ולקראת שבת נסע אליהם לירושלים. בשבת בבוקר הלך עם דודו לכותל המערבי וההתרגשות הייתה גדולה. בצאת השבת נסע לבית הרב קוק. "ראייה ראשונה" של הרב, כפי שכינה אותה, השאירה עליו רושם בל ימחה: "דמות שכולה אומרת אצילות שבקדושה, רוחניות, עליונות. הופתעתי, והתרגשתי, והתבטלתי לגמרי בפניו", תיאר. "הגעתי ליעד, משוש חיי – ללמוד בישיבה, להיות בן תורה", כתב ביומנו. דמותו המיוחדת של מרן הרב קוק הקסימה אותו בגאונותו בתורה, ביראת השמיים הגדולה, במקוריות המחשבה ובאהבתו לעם ולארץ. סגנונו המיוחד של הרב משך את לבו, והוא נכבש לאישיותו.
ב"מרכז הרב" חווה את תחושת השייכות ל"כלל ישראל" וביטויה המעשי. בתקופה מאוחרת הבהיר: ברוסיה עמדו במרכז חיי בעיות הפרט – איך לשמור שבת… איך לאכול כשר וכו'. בישיבת "מרכז הרב" למדתי להעמיד במרכז את היהדות הציבורית, שכל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל, ולראות את עצמו ערב לעם ישראל.
יד-אחים לנוער החביב
בהיותו תלמיד ישיבת "מרכז הרב" הוזמן להרצות בארגון "בני עקיבא" (נוסד כשנתיים קודם לכן על ידי יחיאל אליאש). האווירה החלוצית של תנועת הנוער הרשימה אותו, אך היה מוטרד מהשפעת החילון על בני הנוער הדתי. מתוך דאגה למצב הרוחני של הנוער נענה להפצרותיו של אליאש והצטרף לשורות בני-עקיבא כמדריך וכמרכז. הוא החל בפעילות חינוכית מעמיקה, והיה למורה-דרך רוחני של הארגון.
שאיפתו הייתה לבנות חברה דתית-ציונית בעלת חוסן רוחני, "עוז רוח הבא מתוך הכרה עמוקה וגילוי המאור שבתורה". הוא סבר כי יש לעצב דרכי חינוך חדשות המתאימות לצעירים בעידן המודרני, "יין ישן בקנקן חדש שרוח נערים נוחה הימנו".
. בשנים הראשונות של הארגון כל עבודת ההדרכה, כל העבודה החינוכית תוכננה על ידיו. הוא היה מחלקת ההדרכה, הוא היה עורך "זרעים", הוא היה הכול. כל מה שנעשה בבני עקיבא – הבסיס הערכי, השקפת העולם – את כל זה הרב נרי'ה עשה.
(הרב אברהם צוקרמן, ראיון עם כתה ח' בי"ס ישורון, שבט תשנ"ח)
זוקף כפופים
באותם ימים היינו קומץ של בני נוער דתיים בים החולצות הכחולות של"השמאל" והחולצות החומות של תנועת בית"ר. נרי'ה נטע בנו תחושת שליחות וגאווה, שהרי אנו ממשיכי שרשרת הדורות של עמנו. אנו שומרי הגחלת. הרגשנו אחריות כלפי החברה העכשווית שבה אנו חיים. ראינו את עצמנו כמייצגים את הרעיון של היהודי שומר המצוות בעידן התקומה.
קשה היום לתאר את הבדידות החברתית והרוחנית שבה נתון היה הנוער שלנו בימים שלפני קום המדינה. נרי'ה היה לנו "מורה נבוכים" ו"זוקף כפופים". הוא חיזק את רוחנו, השיב על שאלות, עודד, תמך בחלשים ורפי כוח. הוא נטע בנו בטחון ואמון שבכוחנו לשנות, לתקן, וליצור מציאות חדשה. התלכדנו והאמנו!
(זהבה מלכיאל)
השבת של נרי'ה
השבת היתה השבת של העדה, השבת של נרי'ה, שהיה המדריך שלנו. זו הייתה גם חוויה אינטלקטואלית וגם חוויה רגשית. אף אחד לא הרשה לעצמו להיעדר. אני זוכרת שאם פעם היינו מפסידות את אחת הפעולות האלה, זה היה בשבילנו אסון.
(שושנה הלפרין)
שליח ההשגחה
בשנות השלושים והארבעים היה הרב נרי'ה שליח ההשגחה כשעמד בראש תנועת "בני עקיבא" . הוא היה הדמות הרוחנית שממנו עיצבנו את השקפת עולמנו. בשיחותיו, בפרקי הלימוד אתו, בתפילתו ובשירתו, באהבתו את בני הנעורים ובאמונתו הגדולה בנוער הישראלי שישוב לצור מחצבתו, ישתה ממעיינות החיים של תורת ישראל. שלמים היינו מאז בדרכנו, והאמנו שזוהי דרך המלך של היהדות, דרך הציונות הדתית המשלבת תורה ועבודה, תורה והתיישבות, תורה ומדינה.
(אשר ואלישבע וגנברג)
מתוך הבנה והערכה לתרבות הנוער טיפח את יסוד הרגש והחוויה. הוא חיבר שירים שביטאו את המסר החינוכי, והפכו מרכזיים בהווי הנוער הדתי. השיר "יד אחים" מפרי עטו התקבל כהמנון התנועה. כשגדל הארגון והתפתח ייסד וערך את עיתון התנועה "זרעים" – "שמאמין בחי עולמים וזורע".
גישתו המיוחדת לנוער קיבלה הארה וחיזוק מרבו הראי"ה קוק שחזונו התמזג עם דרכה הרעיונית של בני עקיבא – בנין חיים ישראליים מקוריים מתוך קשר אמיץ לארץ ולקדושתה.
ראש לכיפה
בשלהי חורף תרצ"ט התקיים בכפר הרואה סמינריון המדריכים השני של בני עקיבא, ומשם יצאה הקריאה "בני עקיבא לישיבה". הדברים עוררו הדים, ובאותו קיץ הוקמו "חוגים" לקראת-ישיבה בסניפי ירושלים, פתח-תקווה וחיפה. בעיצומו של הקיץ התקיים בכפר הרואה מחנה לחברי ה"חוגים", ובו גובש הגרעין מבחינה לימודית וחברתית.
בי' בחשוון ת"ש (1940) הגיעה קבוצה של י"ג חברי בני-עקיבא להקים את הישיבה בכפר הרואה. ליד צריף בית הכנסת הקדים את פני הבאים מיודעם הרב נרי'ה. ללא גינוני טקס רשמיים פתחו גמרות מסכת "ביצה". רבה של כפר הרואה, הרב שאול ישראלי, היטה כתף להקמת הישיבה ונתן בה שיעורים. הישיבה החדשה שהוקמה הצטיינה בגישתה החינוכית המיוחדת. הרבנים הקרינו את הקו והדרך, אך אורחות החיים והלימודים נקבעו על ידי התלמידים, עד שכינוה "רפובליקה של תורה". באווירתה נתייחד מקום לשירה ולניגון שטבע בה מייסדה.
כך נוסדה הישיבה העצמאית של בני עקיבא, ישיבה ארץ-ישראלית ייחודית שהתאימה לתכונות ה"צבר" הדתי – לימוד ישיבתי מסורתי, אווירה צעירה של תנועת נוער וגישה חלוצית-ציונית.
סמוך להקמתה כתב הרב נרי'ה (בטרם, זרעים תש"ה):
"עוד בשחרית ימיה של תנועת נוער תורה ועבודה הושר בפי ראשוני חבריה:
'שם בישיבה – גמרא תוספות חבר למד,
שם בפרדס – עדר, זיבל, גיזם, עבד'…
כעשר שנים עברו מאז הושר השיר הזה ועד שהגיע לכלל מעשה של ממש… תנועת בני עקיבא כתנועת נוער דתית לא ראתה את ייעודה רק בהמשך חיים דתיים תוך כדי תוספת תוכן ציוני-חלוצי, אלא ראתה את עצמה כחותרת לנעורים דתיים, לרעננות המחשבה הדתית, הרגש הדתי והמעשה הדתי, אשר כל התכנים האמורים לעיל בוקעים ועולים מתוכם ומכוחם. מכאן הכיוון הכללי לתלמוד תורה כמקור למחשבה וכיסוד למעשה, ומכאן הכיוון הממשי לבית-התלמוד, לישיבה".
על רעיון הישיבה העצמאית של בני עקיבא הוסיף ותיאר:
"היה זה רעיון נועז מאד מכל הבחינות…
רב חשוב אמר: 'מה לכם ולישיבה, דבר זה הניחוהו לאחרים'.
מוסדות אומרים: 'מנין תיקחו כספים להחזקת מוסד חדש'?
נבונים ומיושבים אומרים: 'סתם כך מקימים ישיבה?! וכי יש לכם אישים מתאימים?!'…
והנוער מהו אומר? 'עלה נעלה והקם נקים בעזרת השם'.
אכן, זו זכותו של הנוער שהוא מעיז ואינו נרתע. בהעפלתו סוד הצלחתו".
"לא קלה הייתה הדרך", ציין לימים הרב אברהם צוקרמן (חודשים אחדים אחר הקמת הישיבה השתלב בה כעוזר וכמדריך, ומאז שלובים תולדותיו באלה של הישיבה בתפקידיו הנוספים כר"מ, כמנהל ואחר כך כראש ישיבה). "התקופה – פרוץ מלחמת העולם השניה, מרכזי יהדות התערערו, ובארץ לא ידעו מה יהיה גורלנו. רבים מאוד היו אלה שלא האמינו ביכולת היצירה ובאפשרות התפתחותה. היה צורך במישהו שאמונתו חזקה שכל פעולה בתחום חיי הרוח חייבת להצליח. על כן יצא הרב נרי'ה עם אותו קומץ צעירים ועשה את הבלתי מובן והבלתי נתפס על ידי רבים וטובים".
חלום בתוך חלום
הרב משה-צבי נרי'ה זצ"ל שהיה תלמיד ישיבת מרכז הרב וחבר ההנהלה הארצית של בני עקיבא, העלה את נושא הלימוד בישיבה בשיחותיו,בהרצאותיו, בשיעוריו, ובימי העיון בסניפים. גם בשירי תנועת בני עקיבא מאותה תקופה, שרובם חוברו על ידו, בלט מאוד רעיון לימוד התורה בישיבה, וזה כאשר הרעיון ללמוד בישיבה היה חלום, וכאשר 'הקמת ישיבה של בני עקיבא בשביל בני עקיבא על ידי בני עקיבא' היה חלום בתוך חלום. (יצחק לב)
"ימים ראשונים עברו בשמחה מרובה, שמחה על החדש", כתב נתנאל קצבורג, מקבוצת המייסדים. "רוח טובה הייתה שרויה עלינו שהשכיחה הצרות וכיפרה על כל פגעים רעים. מתקשים היינו תחילה היאך לומדים בניגון, עד שבא נרי'ה ולימדנו ניגון וכיצד לומדים בו".
יהודה דומיניץ, אף הוא מראשוני הישיבה, סיפר: "הייתי עולה חדש שהיה בבני עקיבא בחו"ל. הרב נריה, 'נריה' כפי שקראנו לו אז, גילה הבנה מיוחדת לנוער שבא מהגולה. לגבי הוא היה תחליף של ההורים, ובשבילי הישיבה הייתה בית".
הוסיף ותיאר השופט צבי טל: "שיטת החינוך בישיבה לא הייתה כמו בבתי ספר תיכוניים. באנו לישיבה מרצוננו לכן לא היו בעיות משמעת, לא היו היעדרויות. נתנו לנו, החברים (לא 'תלמידים'), הרגשה של שלטון עצמי. הרב נריה לימד אותנו פרק בהלכות ציבור ודמוקרטיה. ועד החברים טיפל בכל הבעיות הפנימיות. אסיפת החברים קבעה על פי המלצת הועד אם תלמיד חדש מתקבל או נדחה. אחד מראשי 'הפועל המזרחי' שביקר בשבת בישיבה כתב על הביקור מאמר ב'הצופה' והכתירו בכותרת 'רפובליקה של תורה'". המלבב
חולקנו לשתי כיתות לימוד, את האחת לימד הרב ישראלי, את השנייה הרב נרי'ה, שחי בינינו, הדריך אותנו, שוחח לפנינו ואתנו. כעבור מספר חודשים הגיע הרב אברהם צוקרמן, ומאז – נשאו במשותף בעול, והייתה חלוקה בלתי רשמית ביניהם. הרב נרי'ה היה המלטף, המקרב והמלבב, והרב צוקרמן הקפדן, איש הסדר, איש הארגון והמשמעת. בכוחם, באהבתם ובמסירותם התפתחה ישיבת כפר הרואה. (יצחק לב)
בשנתה הראשונה של הישיבה נשא הרב נרי'ה לאישה את רחל לבית גיטלסון, חברה ב"בני עקיבא" וסטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, והזוג התיישב בכפר הרואה. כל אשר פעל ועשה, הייתה לו הרעיה רחל ל"עזר כנגדו". יחדיו הקימו בית לתפארת וזכו ל"דור ישרים מבורך" . (ארבעה בנים וארבע בנות. הבן הרב אברהם-יצחק, שנקרא ע"ש הראי"ה קוק זצ"ל, נפטר בדמי ימיו).
בתחילה למדו בישיבת "בני-עקיבא" רק לימודי קודש, אך במענה לבקשת הציבור הציוני-דתי להוסיף מקצועות חול, קיבלה הישיבה בהדרגה את עיצובה כישיבה תיכונית. על אף הרחבת תחומי הלימוד, נמצאה הדרך לשמור על אופייה של הישיבה ברוח אמרתו של הרב קוק זצ"ל: "הישן יתחדש והחדש יתקדש".
"יש לנו הרגשה מפורשת של 'נוחלין ומנחילין'. עבודתנו היא לנחול ולהנחיל. כולנו יחד יוצקים חוליה חדשה בשרשרת הדורות הנמשכת מסיני ועד הנה…" הכריז הרב נרי'ה.
"הישיבה בכפר הרא"ה באה לפתור את בעיית הנוער שבא מהבתים של היישוב החדש", הסביר. "משנוכחנו לדעת שבשביל לרכז את הנוער הזה ולהכניסו לאוהלה של תורה יש לתת לו גם לימודי חול, הגענו בסופו של דבר למזיגה של לימודי קודש ולימודי חול בצורה נכונה ששמרה על האופי הרוחני של הישיבה ועל הרמה התורנית שלה, ועם זאת שיחררה את ההורים מהדאגה הטורדנית להמשך החיים במציאות הדורשת גם לימודים כלליים לשם הכנה לבעיות מחיה וכלכלה. נוצרה מזיגה טבעית של ערכים לאהבת תורה, לקיום מצוות, למידות טובות שבין אדם לחברו. ד' הצליח דרכנו והיום הטיפוס של בוגר ישיבת בני עקיבא הוא צעיר בריא בגופו וברוחו, פתוח לבעיות הציבור, משתתף בחיי הקהילה, ולאט-לאט הופך להיות המסד של החיים הדתיים הפרטיים האיתנים, ושל שותפות מלאה בחיים הדתיים והציבוריים של הקהילה והמדינה".
על כיוון היצירה החדשה סח ("הצופה", ניסן תשל"ח):
"לא באנו עם תורה חדשה. השקפת היהדות הנלמדת בישיבותינו היא השקפתו של הרב קוק… אלמלא תורת הרב ספק אם אפשר היה ליצור מיזוג כזה… תורתו מנעה מעם ישראל במאה העשרים את השניות, את הסדק הפנימי בין קודש לחול, בין תורה ומצוות לבין ציונות, בין שמירת הקיים לחתירת הגאולה. גאולת ארץ ישראל, בנין ארץ ישראל, ועבודת אדמה בארץ ישראל אינם בסתירה לקיום היהודי… מן המיזוג יצמחו הכוחות שיחזקו את היהדות מבפנים, ויאפשרו לה לעמוד בפרצי העידן המודרני. את זאת שאפנו להעביר לתלמידינו".
צבר בלי קוצים
בפיו של הרב נרי'ה היה שגור המשפט " אנו רוצים לגדל צבר בלי קוצים". תלמיד ישיבה בן הארץ צריך להיות לבוש כבן הארץ, שותף למפעל הגדול של יישוב הארץ ובטחונה. סגנון דיבורו – כשל יתר בני הארץ. ועם זאת, לומד תורה בשקידה, ברצינות, מתוך יראת שמים ויראת חטא. לזה מסוגלת רק תורת ארץ ישראל.
(הרב יעקב אריאל)
פירש את דופק החיים
השיחות בישיבה היו דבר מיוחד. הרב לא דיבר על פרשת השבוע, הוא לא סיפר סיפורים, הוא פירש את דופק החיים של ארץ ישראל, דופק החיים של האומה, הציפייה לגאולה, הקשר לכל התהליכים.
(הרב צפניה דרורי)
לקום כבני חורין
מה שהגה הרב קוק בכבשון עולמו, בשפה עיונית ומופשטת, יצק הרב נרי'ה לשפת החיים בשיחה, בזמר ובשיר. מכוחה של רוח זו חולל את מהפכת "דור הכיפות הסרוגות", ומכוחה עמד באותה שעת בוקר בישיבה וקרא לנו בניגון "ישראל עם קדושים". לקום לתפילה, לא כאנוסים שתפילתם עליהם כמשא, אלא כבני חורין ההולכים בהתלהבות ובשמחה להגשמת משאת נפשם.
(חנן פורת)
שתל ניגונים
הרב נריה נטע בתלמידיו אהבה ללימוד תורה ורצון להתגדל בה. 'ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא… אידאלך אידאלך, טייערע כושערע אידאלך. שטעיטס אוף לעבודת הבורא'. כך העיר אותנו בבוקר – וכך שתל בנו ניגונים המלווים כל אחד מאיתנו לאורך חיינו, ועוברים אל ילדינו ונכדינו.
(אדיר זיק)
שלושה דורות בישיבה
כאשר אני מציג את עצמי בפורומים שונים, אני רגיל לומר: "שמי דובי טל בוגר ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה, בן לבוגר הישיבה ואב לבוגר הישיבה". בכך אני מתמצת את כל מה שחונכתי עליו, ואת תמצית מעשיי מאז ועד היום, שעיקרם חיבור לתורה לעם ולארץ בכל היקף העשייה שלי.
(דובי טל)
רכב ופרשים
במשך שנות כהונה של למעלה מיובל שנים שעמד הרב נרי'ה על עריסתה של הישיבה ועל בניינן של הישיבות היה הרכב והפרשים. הרכב, שדאג לכנס וללכת ממקום למקום, ליצור מסגרות בכל חלקי הארץ ובכל תחומיה, והפרשים, שהוביל והיה הרוח החיה שכיוון כל אחד ואחד ליצירה, לעבודה ולפעילות.
(הרב אברהם צוקרמן)
הרב נרי'ה קשר את גורלו ואת חייו עם הישיבה בכפר הרואה, וידו הייתה נטויה להקמת ישיבות במתכונת זו במקומות נוספים. ביוזמתו ובהכוונתו הוקמו עוד ישיבות רבות ואולפנות לבנות, עד שהורגש הצורך להקים מסגרת-על שתאגד את כל המוסדות. כך הוקם "מרכז ישיבות בני-עקיבא", שהרב נרי'ה עמד בראשו. המפעל התרחב וסייע להקמת ישיבות הסדר ומכללות לבנות.
נוף הכיפה אשר בראש גבעה נישא למרחוק. במוסדות שהוקמו התחנכו רבבות תלמידים שתרומתם והשפעתם הטביעו חותם על החברה הישראלית על כל גווניה: בהנהגה ובצבא, בחינוך ובהתיישבות, בהיכלי המדע ובכלכלה.
הרב נרי'ה האציל מרוחו ומאישיותו במעלת תורתו, ברוחב דעתו, בנועם מידותיו וברנן מילותיו. לכל רבבות תלמידיו היה ראש ודוגמה, "ראש לכיפה", ראש לדור שלם – דור הכיפות הסרוגות.
ארץ מורשה
תורת ארץ ישראל מבית מדרשו של מרן הרב קוק האירה דרכו. בית המדרש שהקים בכפר הרואה, תוכו רצוף היה אהבת-תורה בצירוף "ערכה של ארץ ישראל" – חיבת העם והארץ, חזון תחייתם וצפיית גאולתם. בתקומת מדינת ישראל ראה ראשית צמיחת-גאולה. הוא עודד את תלמידיו ליטול חלק בהגנת הארץ בימי טרום-מדינה, ולהשתלב בשירות בצה"ל אחר הקמתה.
פרקי הלכה ודברי הגות שבירר בנושאי "תורה ומדינה" כינס בספרו "צניף מלוכה". מאמרים והרצאות בהלכות מדינה, ומופת מסירותו לארץ ישראל כונסו אחר פטירתו בספר "ישראל במדינתו".
בימי טרום-מדינה, חיזק את החברים היוצאים לחזית בדברי עידוד:
אין ספק שמלחמתנו היא מלחמת מצווה. לבריגדה הראשונה של יהושע בן-נון במלחמת עמלק לא נתקבל כל מי שרצה. שם נאמר: "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק". המובחרים שבעם הם המתאימים ביותר למערכות אלה. לא כיוצאים את הישיבה הננו רואים אתכם, אלא כהולכים במאוחד ובמלוכד להקים סניף לישיבת "בני עקיבא" אי-שם בשורה הראשונה של חזית-המגן. שומר ישראל ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם. יהי רצון שנזכה לקבל את פני כולכם בשמחה בשובכם בריאים ושלמים אל הבית הגדול והקדוש הזה, להמשיך בלימוד תורה בארץ ישראל הבנויה והגאולה.
להגנת ביריה
חברי בני עקיבא שנאחזו בביריה נתגלו על ידי הבריטים כשהם מתאמנים בנשק ונאסרו. חזונו של הרב נרי'ה המריא אז לשיא חדש – תלמידי הישיבה ימלאו מקומם, כי מצווה להגן על הארץ. ואכן, תלמידי כפר הרואה באו לביריה, וישבו שם עד שכל אזור צפת שוחרר. הרב נרי'ה קרא לתלמידיו להתגייס ליחידות המובחרות של צה"ל, ובהמשך – לישיבות ההסדר שהיה מיוזמיהן ומקימיהן.
(יצחק לב)
בין אדם למדינתו
גרמתי לרב נרי'ה נחת רוח מרובה עת התגייסתי לצבא במלחמת השחרור במאי 1948. הוא היה גאה בי שהגשמתי את משנתו, והתגייסתי לצה"ל ברגע הקשה ביותר למדינת ישראל. הוא ביקש ממני לבוא בחופשות הקצרות לישיבה, ולספר לתלמידים חוויות מהמלחמות הקשות בהן השתתפתי בלטרון ובגליל. נעניתי לבקשתו, ובמקום לבוא הביתה באתי לביתי הרוחני בישיבה. זכיתי לרתק את התלמידים בחוויות של בן ישיבה דתית-לאומית המנסה לגשר בין צורכי המלחמה לבין אדם דתי החייב לקיים מצוות שבין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובעיקר בין אדם למדינתו.
קריאותיו הבלתי פוסקות לכל תלמיד ותלמיד שיגשימו בגופם, בנפשם וברוחם את אהבת ארץ ישראל וימלאו תפקידים מרכזיים בכל תחומי החיים התורניים, הביטחוניים והחברתיים נענו בנפש חפצה.
(גדליה שרייבר)
מלחמת ששת הימים שבה שוחררו חבלי ארץ גדולים עוררה גאות רגשות בקרב אזרחי ישראל והעם היהודי כולו. יומיים אחרי שחרורה של ירושלים, בר"ח סיוון תשכ"ז, נשא הרב נרי'ה נאום הודיה נרגש באולם עיריית ירושלים. במרכז דבריו עמדה אחדות ישראל:
בין הגיגים ותחושות של הימים הגדולים האלה מסתמנת גם שאלת תמיהה: מדוע לא נתן הקב"ה את ירושלים בידינו אז, בתש"ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי: "כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שמחברת ישראל זה לזה". (ירושלמי בבא קמא פז, הל' ז') לפני תשע עשרה שנה פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, ואילו חיילי האצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד, שער האריות, כשכולנו מאוחדים, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחיד, צבא הגנה לישראל, רק עתה זכינו למאורע הגדול: המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים.
הרב נרי'ה היה בין מייסדי "ישיבת הכותל" ברובע היהודי, ועודד את חידוש היישוב היהודי ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. רב היה חלקו בקביעת צביונו ומעמדו ההלכתי של יום ירושלים. בהכוונתו הגיעו ישיבות "בני-עקיבא" והאולפנות לבנות לקדש את היום בברכת הלל והודאה בתוככי ירושלים, בתפילת ותיקין על יד שריד בית מקדשנו.
על הניסים
אחרי מלחמת ששת הימים, כששוחררה העיר העתיקה (הייתי אז בכיתה י"א), סיפר לנו הרב נרי'ה בהתרגשות על ביקורו בכותל. הוא תיאר לנו תיאור חי של הכותל – איך שנראה לפני שנפל לידי הירדנים עם רחבת הכותל הצרה, ואיך נראה עכשיו לאחר שהרסו את שכונת המוגרבים שהייתה צמודה לו.
בזמנו היה ויכוח בציבור האם הניצחון במלחמה היה נס או לא. זכורני שהרב אמר: "מה הם רוצים, שהקב"ה יצטלם עם רבין על יד הכותל?"
(הרב דוד פרג'ון)
תמיכתו ברעיון ארץ ישראל השלמה הייתה תקיפה. הוא תמך במפעל ההתנחלות היישובי, ונרתם בעוז רוח לשמור על שלמות שטחי ארץ-מורשה. כנגד הדוגלים בנסיגה משטחים תמורת שלום, חתם עם אנשי רוח רבים על כרוז למען שלמות הארץ. "הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו", נאמר בכרוז, "כלפי עברו של העם וכלפי עתידו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלימות זו". לפי תפיסתו, היו השטחים המשוחררים במלחמת ששת הימים מתנת הקב"ה לעם ישראל, ובהחזרת חלק מהם ראה משום זלזול במתת שמים. כשהתארגן "גוש אמונים" עמד לימינו והושיט לו תמיכה מוסרית.
בקונגרס הציוני הכ"ח (ירושלים, תשל"ו) הכריז בנאומו:
זכותנו על ארץ ישראל נובעת מזה שזאת היא ארץ הבחירה, ארץ ההבטחה שהובטחה לנו מפי הגבורה. זאת היא נחלת אבותינו שמעולם לא ויתרנו עליה, לא התייאשנו ממנה, ולא נותקנו ממנה. יום-יום הזכרנו אותה בתפילתנו, על שולחננו, בשמחתנו.
כל יהודי שומר תורה ומצוות שמתפלל שלוש פעמים ביום, ומברך שלוש פעמים ביום ברכת המזון, מזכיר את ירושלים 21 פעם בכל יום. הזכרות אלו של 21 פעם בכל יום, נמשכו אצלנו אלפיים שנה רצופות, והן שרירות וקיימות עד היום הזה.
מלחמת יום כיפור הייתה קו שבר בתולדות המדינה. רבים מאוד מתלמידיו של הרב נרי'ה נטלו חלק בקרבות הקשים, ורב היה מספר הנופלים. למרות הכאב הגדול, השתדל הרב נרי'ה להגיע לאזורי הקרבות, לפקוד את החיילים ולחזקם בדברי אמונה.
את שעותיה הראשונות של המלחמה תיאר מרדכי יוגב, בוגר הישיבה:
"ביום הכיפורים של שנת תשל"ד היינו חברי שבט 'שחם' תלמידי השמינית בישיבה. עד שעת הפסקת הצהרים הקצרה שבין תפילת מוסף לתפילת מנחה – לא ידענו דבר מהמתרחש. בחזרה לתפילת המנחה החלו התלחשויות לא ברורות על כך שמשהו קורה. לא הבנו שום דבר ברור.
התחיל הרחש של 'אשרי יושבי ביתך' שלפני 'נעילה'. הרב נריה, כדרכו, קם ממקומו לעמוד כשליח ציבור. בהגיעו למקום החזן, במקום להתחיל ב'קדיש' – הסתובב ופנה לקהל המתפללים. הוא פתח וזעק, כמוסר מידע המחייב התעוררות וכוונה בתפילה: 'בחורי ישראל נלחמים בגבורה. באמצע היום הקדוש פתחו אויבינו במתקפת רשע עלינו. ממצרים, מסוריה… רבים מחיילנו נפגעו… נתחזק בתפילה". לא הכול הבנו. המשפטים נאמרו בבכי קורע לב ובהתרגשות. הוא עבר ל'קדיש' כשקולו חנוק, גועה בבכי. רבים מאתנו לחשו תפילתם בהתעוררות ובכוונה עצומה שכמוהן אני לא זוכר.
תפילת נעילה חיברה אותנו בעוצמה רבה כל כך לעם ישראל, לארץ ישראל, ולחיילינו. זיכרונה מעורר בי כל פעם התרגשות מחדש. נושא אני מאז את חווית השייכות לכלל העם, לנופלים, למה שקורה מסביב – כזיכרון בעל משמעות מיוחדת.
חימם לבבות החיילים בכפור הגולן
בהיותי רב פיקוד הצפון נפגשתי במהלך מלחמת יום הכיפורים בכבוד הרב נרי'ה כשהוא נוסע בין הכוחות השונים בדאגה עמוקה לתלמידיו, בחינת "את אחי אנוכי מבקש". סייעתי לו כמידת יכולתי להגיע ליחידות שביקש. מאוחר יותר ביקשני לבקר אצל חיילי המילואים במהלך מלחמת ההתשה שלאחר המלחמה. כך בא אל המחנות, אסף חיילים בכפור של הגולן החורפי, וחימם את הלבבות בדברי תורה וחיזוק האמונה. כדרכו ליווה את דבריו בניגון ושירה, וסחף אחריו אנשים מכל השכבות והזרמים, חיילים ומפקדים, בני עיר וקיבוצניקים.
(הרב ישראל אריאל)
הרב נרי'ה היה מראשי המתנגדים לנסיגה מסיני ולפינוי ימית – לא רק בדיבורים, כי אם במעשים. למשך כמה חודשים העתיק את מגוריו לעיר ימית, נכח במקום בעת הפינוי, ודאג שלא יגיעו הדברים לידי מלחמת אחים.
הדמעות
בתקופת המאבק לעצירת הנסיגה מסיני, הצטרף הרב נרי'ה עם משפחתו לתושבי ימית, והשתלב בישיבת ימית. על דבר אחד ידובר: הדמעות. הרב נרי'ה בכה הרבה באותם ימים, פשוטו כמשמעו. כאחרים דיבר, נאם, אך היה היחידי שראיתיו בוכה בדמעות שליש בתפילה, בעת אמירת תהילים בציבור. במזמור פ"ג, בהגיעו לפסוקים: "אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד… אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלוקים" היה הרב נריה פורץ בבכי מר באין מעצור. בכיו מהדהד עד היום באוזניי.
כל מי שראה את הרב שבגילו עזב את משמרתו בישיבה בכפר הרואה ו"הלך עם הצאן" באשר הם שם במאבק, כל מי ששמע את תפילותיו וראה את דמעותיו, קלט את ה"מסר" העיקרי – על ארץ ישראל יש להיאבק, על הנסיגה יש לבכות. אם יש מי שהורס – אנו תפקידנו לבנות!
דמעותיו של הרב נריה זצ"ל חלחלו לעצמותיהם של רבים שראו את כאבו עין בעין. את "חיידק" אהבת הארץ שהקרין הרב נרי'ה נטלו עמם, והזרעים שנזרעו בימית נבטו מאוחר יותר בעשרות ישובים שהוקמו במרחבי ארץ האבות, יישובי "תורה ועבודה" ברוח אם ישיבות בני עקיבא. (הרב ישראל אריאל)
הסכמי אוסלו עם אש"ף פגעו בו קשות, ולדברי מקורביו ערערו את מצב בריאותו. עוד בשנת תשל"ד הביע את דעתו בעניין השלום עם הערבים וכתב: "שלומי אמוני ישראל, המאמינים באמונה שלמה כי שלום אמת יהיה רק בשעה שיתוקן עולם במלכות ש-די וכל בני בשר יקראו בשם ד', משוכנעים בהיפוכו של דבר: כל עוד רחוקים עמי ערב מקבלת דברי נביאי האמת והצדק, כל עוד רחוקים הם מהכרה בייחודו של עם ישראל ובאחדותו של מי שבחר בו – אין כל סיכוי לשלום אמת" ("מלחמת ירח האיתנים" עמ' כ"א).
ניגון של ארץ ישראל
אני נזכר בעצרת גדולה שהייתה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. עשרות אלפי אנשים הגיעו לכיכר, עשרות נכבדים ישבו על הבמה, וכל אחד נשא את דברו. ישבתי קרוב אל הרב, וראיתי אותו מרוכז וחושב, מתכונן לשאת דבריו. המנחה קרא לרב משה צבי נרי'ה. הרב נעמד מול המיקרופון. לא דיבר, לא נשא נאום כיכרות. הוא עמד, מתבונן בקהל העצום שהם פרי חינוכו, והתחיל לשיר: "ויהודה לעולם תשב, וירושלים לדור ודור" (יואל ד, כ) עוד פעם ועוד פעם. עד עכשיו המנגינה והניגון מהדהדים בתוכי ובכיכר כולה. לעיני כל התקשורת העולמית עמד הרב נרי'ה ושר בקולו ובסגנונו. שמעתי הרבה נאומים במהלך חיי. מעולם לא שמעתי נאום כל כך קצר ואמיתי כניגון הזה.
(אבי רט)
בכנסת ישראל
ראשי המפד"ל לחצו עליו לפעול עמם בתחום המנהיגות הלאומית, וביקשו להציבו במקום ריאלי ברשימה לכנסת. הוא דחה את פנייתם והעדיף את ההתמקדות בעשייה החינוכית. בשנת תשכ"ט תוכננו שינויים בחקיקה הנוגעים למערך החינוכי (הקמת חטיבות ביניים), שעלולים היו לפגוע קשות בחינוך הדתי בכלל ובישיבות בפרט. התברר כי יש צורך דחוף לפעול נמרצות בשדה הפוליטי על מנת להציל את המערכת החינוכית. לשם מטרת קודש זו נכנס לכנסת השביעית, והיה חבר בוועדות החינוך והרווחה.
בכנסת לא מצא את מקומו, כדבריו באחד הראיונות שנתן: "רב וחבר כנסת אינם יכולים ללכת ביחד, כיוון שחברי כנסת אמורים לעתים לעשות פשרות, ולרבנים אסור לעשות פשרות". על תקופה זאת נהג לומר "כשגליתי לכנסת"… אף על פי כן העריך כי "היו גם פירות חיוביים לישיבתי בכנסת". נאומיו זכו להקשבה והערכה מרובה גם על ידי המתנגדים לדעותיו.
אחר שפרש מהכנסת חזר לפעילות חינוכית במלוא המרץ בישיבה בכפר הרואה ובמרכז ישיבות "בני עקיבא". הוא לא הסתפק בייסוד ישיבות תיכוניות ואולפנות – אלא עודד הקמת ישיבות הסדר, מכללה לבנות, ומכינות קדם צבאיות תורניות.
אות לגבורות
אתם האותיות שלי
בלילה בו מלאו לרב נרי'ה "גבורות" הלכנו חבורה של כשלושים-ארבעים בחורים, עמדנו על הכביש מול ביתו ופצחנו בשיר… לאחר כמה דקות של ניגון וריקוד, פתח הרב בדברים. הוא הודה לתלמידים, השתעשע בדברי תורה ולבסוף, בהתייחסו לכתיבת ספר תורה לכבודו, פנה אלינו ואמר: "אתם האותיות שלי". הוא הסביר כי מבצע "אות לגבורות" הוא סמל לספר התורה שכתב בעצמו, וכל אחד מתלמידיו הוא אות בספר התורה שלו. מאותיות אלו הוא שואב את כוחו. "כשאני רואה תלמידים עולים מעלה בתורה ויראת שמים, נוסף לי כוח ואומץ להמשיך ולעשות".
(אייל פישלר)
לא נס לחו
עד היום, בן 76, הוא רוקד איתם ומרביץ תורה. מידי צהרים, כמו מאומה לא קרה, הוא פוסע בניחותא עם תלמידים בין מדשאות הקמפוס שצמח כאן בינתיים – נותן עצות, מפתיע בשאלות.
כשהשביעיסטים מתיזים מהגג מים על החמשושים, הרמ"ים מתקשרים אליו הביתה, שואלים מה לעשות ומקבלים הנחיה מפורטת…
(חגי סגל, נקודה)
חלות"ר
בהיותנו בשישית דיבר על הצורך להיות "חלוץ תורני". כדרכו נתן לרעיון שם מקוצר – "חלות"ר".
כלומר, תפקידו של כל אחד בדורנו להרים משימה חלוצית תורנית. אם יש חלוצים מפריחי שממות על פני הארץ צריכים לקום במקביל גם מפריחי השממה הרוחנית.
(הרב ישראל אריאל)
חום ואבהות
הדבר העיקרי והיסודי היה סבלנותו הרבה לתלמידים. האהבה והחום שקרנו מהרב נטעו בי את האהבה ללימוד התורה.
יום אחד הר"מ שלנו חלה והרב נרי'ה נכנס לתת שיעור במקומו. לאחר מספר דקות התלמידים החלו לנמנם. כאשר ראה זאת לא כעס, אלא הציע שאם אנו עייפים נניח כולנו את הראש על השולחן וננמנם למשך כמה דקות. אחר כך העיר אותנו, ולהפתעתנו היינו ערניים עד סוף השיעור.
(ברוך גנות)
בגובה העיניים
הוא לא בא אלינו מלמעלה, אלא דיבר אל כל אחד בגובה העיניים. כשלמדנו – ראינו אצלו את השמחה בעיניים, וכשהסתבכנו – ראינו בעיניו את האכזבה.
כל חייו העריץ את כוח הנוער.
(יואב מלכיאור)
מדיניות הדלת הפתוחה
לרב נרי'ה היה חדר בישיבה ותמיד הקפיד שהדלת תהיה פתוחה, קיבל בסבר פנים יפות כל אחד
והייתה לו סבלנות לכולנו.
כאשר "זרקו" תלמיד מהישיבה ובאו חבריו להתחנן ולעמוד על נפשו, לא תמיד שכנעו את הרב, אך כאשר תלמיד אמר לרב כי הוא אחראי שה"זרוק" יהיה בסדר – מיד קיבלו בחזרה.
(דובי טל)
סוד-שיח
כשבא רב חדש לישיבה הוא היה אומר לו את הסיסמא: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת
הכבש השני תעשה בין הערביים". אתה רוצה ליצור קשר אישי עם התלמידים? שיחה אישית עם תלמיד אחד בבוקר, ושיחה עם אחד בערב. כך כדאי שתעבוד…
(הרב שמחה אריאל)
מפתח-הלב
היה בישיבה תלמיד כבד שמיעה. אחרי כל שיעור בבית המדרש צריך היה לשבת כמה שעות לבד
לחזור על החומר. כשנודע הדבר לרב נרי'ה פנה אליו, נתן לו את המפתח לחדרו הפרטי, ואמר:
"קח ושב בחדרי. שם יהיה לך שקט". באיזה מקום בארץ תמצאו תלמיד עם מפתח לחדרו הפרטי של ראש הישיבה…
(צבי צויבל)
הצנע לכת
לא הייתה לו מכונית משלו אף פעם. תמיד נסע באוטובוסים או הלך ברגל. את השביל
מהישיבה אל ביתו הצנוע היה עושה בחול או בבוץ, ומלווה "זר" תמידי של תלמידים…
(נעמי גולן, הצופה)
כוח האמת
הרב לקח אותנו ללהבות-חביבה של השומר הצעיר לשיחות עם הנוער המקומי. לא הבנו איך הרב סומך עלינו. היינו אז רק בני חמש עשרה. "איך נדע מה להשיב?", תהינו. הרב נרי'ה אמר לנו: "תגידו פשוט את האמת". (בן ציון רוזנפלד)
חברים כל ישראל
שנה אחת ביקש ממני לצלם פיוטים לראש השנה מהמחזור הספרדי וללמד אותם בתפילה בישיבה. כך עשיתי. למחרת, לאחר תפילת שחרית של ראש השנה ניגש, עצר את התפילה וביקש ממני ללמד את הפיוטים לכולם. הוא עשה הכול כדי לתת לתלמידים הרגשה של שותפות ויחד.
(א. מועלם)
מקח וממכר
הרב נהג לדרוש "תשלום" עבור הקדשות שכתב על ספריו. "כמה שווה חתימתי, 50 ש"ח?", שאל
בחיוך. כתמורה סיכם בדרך כלל עם התלמיד לימוד פרקי תנ"ך או פרקים במחשבת ישראל.
בפורים חילק הרב ב"משלוח מנות" את חוברות "שער יכניה" שכתב. ביקשתי ממנו הקדשה וציפיתי לשמוע מה ה"מחיר" עבורה. הופתעתי. הרב שידע על רצינותי המוגזמת, "מכר" לי את ההקדשה בעבור עשרה חיוכים ליום. למראה מבטי הנואש טפח על שכמי, חייך ואמר: "בסדר, נעשה פשרה – חמישה חיוכים ליום. (אורי מרילוס)
גנות הכעס
בהיותנו בשמינית היו תלמידים מהכיתה שנהגו שלא כשורה. הרב כעס על התלמידים ושלא כדרכו
"ייסר" אותם בדברי תוכחותיו. לאחר מספר דקות כינס את תלמידי הכיתה וביקש סליחה על שכעס. "גם כשמוכיחים אין לכעוס", אמר, והוסיף עוד כהנה וכהנה מדברי חז"ל בגנות הכעס.
(נאמן זרובבל)
כוחו של כאב
משקפי השמש של אחד החברים נעלמו. הבחור ניגש והתלונן בפני הרב נרי'ה. "תחפש היטב", אמר לו הרב, לא מוכן לקבל שמישהו גנב מחברו. שוב נעלם משהו. הרב עדיין ניסה להאמין: "אולי מישהו מבחוץ"… בפעם השלישית לא יכול היה יותר. "כולם לעלות לבית המדרש", ביקש. הוא ניסה לדבר, ולא הצליח. התחיל לבכות. הרגשתי את הכאב העצום, ובכיתי גם אני. כשהרמתי את הראש, ראיתי שהוא יצא. לא היה מסוגל לדבר. ישבנו שם דמומים כ- 20 דקות, ואחר כך יצאנו לאט. מאז פסקו הגניבות. (רפי קפלן)
צידה לימי ה"נופש הארוך"
ערב היציאה לחופשת הקיץ היה מכנס אותנו ומדבר לא על ה"חופש הגדול" אלא על "הנופש הארוך". הוא הסביר שאנחנו לא יוצאים לחופש, לא חופשיים מהמצוות, אלא נופשים. כן זירז אותנו לקיים מצוות שבאופן טבעי איננו מקיימים כשאנו בישיבה: כיבוד אב ואם, להוריד את הפח וכד', והדגיש לא רק את ה"מה" אלא גם את ה"איך" – שנעזור מתוך שמחה…
(אחי פריזנט)
כולם היו בניו
בני הנוער הציוני הדתי קוראים לעצמם בני-עקיבא. לא פחות נכון יהיה לקרוא להם בני משה צבי נריה. יש לו, לרב נרי'ה, עשרות אלפים של בנים ובנות בכל רחבי הארץ. את המהפכה בנוף הארץ עשה הרב נריה בלי שום אמצעים. לא עוזרים ולא יועצים. לא כלי תקשורת ולא כלים ארגוניים. לא קשרים פוליטיים ולא כסף. הכלי היחיד שעמד לרשותו היה הנשמה שנתן לו ריבונו של עולם. מתוך הנשמה הזאת הוא דיבר ושר ומשך אחריו שלושה דורות של תלמידים ותלמידי תלמידים שהקימו ישיבות ובתי מדרש בכל העולם, בנו ישובים, השתלבו בצבא, במדע ובייצור והביאו לכל מקום את המנגינה ואת הרוח של כפר הרואה.
(אורי אליצור)
חתן פרס ישראל
תשל"ח – שנת השלושים למדינה
נימוקי פרסי-ישראל
על תרומה מיוחדת למדינה
ולחברה בכללה
לרב משה צבי נרי'ה
מתרומותיו הרבות של הרב משה צבי נרי'ה לטובת המדינה והחברה, תצוין זו המכרעת בהתוויית דרך חדשה בחינוך הנוער הדתי בארץ. דרכו החינוכית הדתית והישיבתית התגשמה תחילה בישיבת כפר-הרא"ה ונהפכה לנחלת הכלל ביסוד רשת חינוך ענפה, תוך השפעה גדולה על העם השוכן בציון ועל עמנו המפוזר בגולה.
כדי להעריך את גודל תרומתו, יש להבין את מצבו של החינוך הדתי והישיבתי בארץ לפני כארבעים שנה. הישיבות המסורתיות, נוסח מזרח-אירופה, לא היו מעורבות בחיי הישוב, אלא נחלתו של חלק קטן ממנו. נוער דתי לא ידע להתמודד עם שאלות שהזמן גרמן – שאלות של דת ומדינה, הגנה ופעילות התיישבותית וחברתית. הרב נרי'ה הקים בכפר, הרחק ממוקדי החינוך של הישוב, ישיבה ארץ-ישראלית מותאמת לתכונות הצבר, ובה ניסה למזג לימודים ישיבתיים-מסורתיים ומעורבות בחיי הישוב. בהתחלה שולב בישיבה חינוך חקלאי, ומאוחר יותר חינוך תיכוני רגיל. הרב נרי'ה האציל מרוחו על חניכיו והפיח בם רוח של הערכה לעצמותם ושאיפה להתמודד עם הסביבה בדרכי שכנוע והסברה. לימודי הישיבה היו שזורים באהבה לארץ ישראל ולעם ישראל, היושב בציון ובגולה, וברצון להתנדבות וחלוציות, ובו בזמן באהבת התורה וקידוש השם, ודרישה מכל תלמיד ישיבה לשאוף להיות תלמיד חכם ובעל מידות טובות. הישיבה הראשונה נוסדה בזמן השואה. לאחר קום המדינה נוסדו לפי מתכונתה עוד ישיבות תיכוניות ומקצועיות בכפרים ובערים, עד שהיום רשת החינוך הזו מסועפת ובעלת הישגים מרשימים. כהמשך לישיבות התיכוניות, נוסדו "ישיבות ההסדר" וישיבות על-תיכוניות. גם באלה מוכרת דרכו של הרב נרי'ה. הן מחייבות את גיוסם של בחורי ישיבה לא רק כחובה לאומית אלא כשליחות לעם.
תרומתו של הרב נרי'ה לחברה היא במציאת גשרים להידברויות בין העם השומר מצוות ובין העם השומר אותן רק בחלקן או בכלל לא. הוא תרם לזאת בליבון בעיות הקשורות ביחסים בין שני חלקים אלה. התמודדות עם בעיות של דת ומדינה מצאה ביטויה גם בהרצאותיו, בשידוריו הקבועים ב"קול ישראל", וכן במאמריו ובספריו – למשל על הלכות מדינה, ובירור הלכתי בשאלות מלחמה בשבת ומלחמות ישראל בכלל. לאות הוקרה על התוויית דרך חדשה ועל מפעל חייו מצאה ועדת השופטים לנכון להמליץ לפני שר החינוך והתרבות על הענקת פרס-ישראל לרב משה צבי נרי'ה בשנת השלושים לעצמאות ישראל.
פרופ' שלום אברבאנל – יו"ר גב' רבקה גובר פרופ' זאב לב
פרופ' יעקב נאמן פרופ' מזה רוזן
לישיבה של מעלה
בקיץ תשנ"ה פקדה את הרב נרי'ה מחלה קשה, ממנה לא קם. בראש השנה תשנ"ו עוד התפלל עם התלמידים בישיבה, וביום הכיפורים התקיים מניין תפילה בבית החולים.
כשהרגיש ששעתו קרבה, הביע רצונו לחזור לביתו, לחדרו ולספריו האהובים. בדרך מבית החולים ביקש לעצור ברחבת הישיבה. חלש, כאוב ונרגש נפרד הרב מבני הישיבה-תלמידיו ומרבניה. על-פי בקשתו, התכנסו בבית כל בני המשפחה – בנים, נכדים ונינים – והוא בירך באופן אישי את כל אחד ואחד מיקיריו.
הצוות הרפואי, מקורבים ובני משפחה חשו בקדושה שאפפה אותו בהכינו עצמו לעבור לעולם שכולו טוב.
עִם העולים
בזמן מחלתו, אחרי תפילת שחרית בסוכתו, ביקש ממני הרב נרי'ה שאקח כסא ואשב על ידו (לא שכח לרגע חובותיו כ"מארח"). הוא שאל אותי איך נקלטים העולים החדשים בישיבה. הרב שנאבק על חייו, שסבל כאבים חזקים, מצא לנכון לשאול מה שלום העולים החדשים.
מספר ימים אחרי כן, אחרי תפילת שחרית, שוב ביקש ממני להישאר. הרב בקושי דיבר, ורק כשהתכופפתי וכמעט הצמדתי את אוזני לפיו, שמעתיו אומר: "כואב לי קליטת העליה בישיבה". לא ידעתי את נפשי מרוב התפעלות. ממש באפיסת כוחות, עדיין חשוב היה לרב מה עומד על הפרק; התלמידים, העולים – כולם, ורק הוא עצמו אינו חשוב…
(הרב שמחה אריאל)
מחנך הדור
שבועות אחדים לפני פטירתו, מתוך מחשבה שאין להטריחו, נמנעתי מלבקר את הרב נרי'ה. אך הוא, בדרכיו שלו, דאג להעביר אלי שדר שהוא מבקש לראותי, וכמובן "עשיתי כאשר צוויתי…" הגעתי לביתו בשעת צהריים, והרבנית "עצרה" אותי בכניסה (כמובן מתוך דאגה לבריאותו). הרב ששמע כי מאן דהו משוחח עמה ורוצה להיכנס, בירר במי עסקינן, ואמר לה: "אני חייב לראות אותו. הזמנתי אותו". הייתי בציפייה דרוכה – מה הדבר שבמצבו בכל זאת רוצה ממני? הרב ניגש מייד לעניין – סיוע, עצה וכו' למוסד חינוכי שיש להדריכו. כשדיבורו קשה עליו, סקר באופן מקיף את המוסד, עמד על הקשיים, הציע כיווני פתרון, נגע ב"נפשות הפועלות", וירד לפרטים הקטנים ביותר! בדרכו האבהית המחנכת ציין את החשיבות הרבה של המוסד החינוכי, את עולמו הפרטי של כל תלמיד, ואת המהלך הגדול (פרי יצירתו!) של חינוך הדור ורוחו המיוחדת.
ישבתי מול הרב במלחמה פנימית. מחד – רציתי "ליטול" עוד כמה דקות של קודש ממנו, ומאידך, הבטחתי לרבנית שזו תהיה פגישה קצרה. יצאתי מביתו כשיכור ממש. נוכחתי לראות מה זה מחנך – מהי דמות של מחנך הדור! על ערש דווי, "בלי יכולת לקחת עט ביד ובלי יכולת ללמוד מספר" (כך אמר לי באותה שיחה) ממשיך הוא לטפל בילדי ישראל, יורד לפרטים, דואג ומחנך.
בספר "סנה בוער בקוצק" מובא: "מנהיג רוחני…אישיותו משתקפת גם בדרך פרידתו מן החיים. הוא מתגלם בצוואתו ובאופן מסירתה לעולם, ברגעים האחרונים לחייו". (אברהם ליפשיץ)
אבן נגולה מלבו
בליל ז' מרחשוון אמר לי הרב נרי'ה: "בערב זה נהגתי להזכיר לבחורים בישיבה את השינוי בתפילה – להתחיל לבקש גשמים, ואת הדינים הנוהגים כשנופלת טעות. אני מבקש שתזכירו זאת כדי שלא יטעו". חייכתי ואמרתי כי כבר הזכירו, ואף הדפיסו טבלה ברורה של הדינים וההלכות הנוהגות במקרה של טעות, וכן כל ר"מ גם ידבר עם התלמידים לפני תפילת ערבית. הרב נרי'ה חייך, ומבט של הקלה בעיניו: "אבן נגולה מלבי. תודה".
התפעלתי: אדם, אף אם הוא גדול, הסובל ייסורים כה קשים – ובכל זאת חושב על תלמידיו שלא יטעו בתפילתם, שהכול יהיה לרצון לפני הבורא!
(הרב שמחה אריאל)
"ותשחק ליום אחרון"
חברי ואני נסענו לבית-החולים. ראינו את הרבנית, ושאלנו אם אפשר להיכנס. היא אפשרה לנו להיכנס להגיד שלום. התקרבנו בשקט. הרב פקח את העיניים, קרא בשמותינו ואמר: "בואו". ראינו שהוא זוכר את השמות. התקרבנו, ולשנינו היה ברור שאנחנו עדים לאירוע היסטורי. הרגשנו את גודל השעה. הוא הושיט את שתי הידיים, החזיק בידינו ואמר, אני מצטט: "אני עכשיו נוסע הביתה לקיים 'כי שם ציוה ד' את הברכה חיים עד העולם'". אמר "חיים עד העולם", והתחיל לרעוד. היה ברור למה הוא מתכוון. אמרתי לו: הרב נוסע הביתה? והוא אמר: "אני נוסע הביתה לקיים 'ותשחק ליום אחרון'". החזיק לנו את הידיים והתחיל לבכות.
אז קרא ואמר לי: "בוא, ר' אבי". באתי. אחז לי את היד ואמר: "הקב"ה נתן לך כישרונות, נתן לך כוחות. הכוח שלך הוא כוח הרבים. יש לך כוח דיבור, וכוח לזכות את הרבים. לשם כך אתה הגעת ואל תרפה מזה. תמשיך ותשתמש בכוח שהקב"ה נתן לך". זה היה המסר שלו. החזיק לי את היד, קרא עוד פעם לשנינו, ואמר: "אני הולך הביתה לכפר הרואה". עוד פעם נדמה לי שאמר "ותשחק ליום אחרון", ואז בדיוק נפתחה הדלת והרבנית נכנסה. נפרדנו והוא חזר ועצם את עיניו.
המעמד הזה לימד אותי שני דברים – איך לחיות, ואיך למות. יש "חיים" ויש "חיים עד העולם". באותם רגעים הרב נדמה בעיניי מעל לזמן. כביכול אמר לנו, בעלמא הדין אני הולך למות, אבל אני הולך עכשיו למקום שבו "חיים עד העולם", שם אין סוף. זה היה שיעור גדול.
(אבי רט)
וידעו…
פתק קטן נתלה על לוח המודעות בבית המדרש. הרב משה-צבי נרי'ה זקוק לרחמים. מיד החלטנו – נוסעים לכפר הרואה. הגענו בשעת צהרים, על הכפר הייתה שרויה שלווה. אילנות מנמנמים תנומת צהרים, בראש הגבעה נראתה הישיבה וכיפה על ראשה. מושבניק רכוב על טרקטור הצביע לנו על הבית. זיהיתי אותו מביקורים קודמים.
הבית הקטן והגינה שסביבו. החצר שבה ישבנו כמה פעמים והקשבנו לשיחות קולחות מפי הרב נרי'ה על הרב זצ"ל ועל תלמידיו, שיחות בלולות מתורות ומעשים. הטינו אז אוזן לקלוט כל שמועה וכל מאמר, והיו השעות שמחות ומאירות. זו החצר שמהרהורים שבה קם עולם של תורה. הפעם, ריקה הייתה החצר. שלושה כסאות עץ פשוטים עמדו שם, ועליהם הודבקה הודעה בה נכתב: אנו מודים לכם על ביקורכם. אין אפשרות להיכנס לאבא. נא לקרוא פרקי תהילים להחלמתו, שתפילה על החולה אף היא ממצוות ביקור חולים. היו שם כמה ספרי תהילים. קראנו בלב עטוף מצער. כמה רצינו לראות את פניו.
השקט היה מופלא, שמענו את בני הבית מתהלכים על בהונותיהם ולוחשים. יצאה אלינו הרבנית, הודתה לנו, כיבדה אותנו בשתייה. ברכנו 'שהכול נהיה בדברו', ולמילים הייתה משמעות חדשה. ענתה 'אמן' ואמרה: הרבה דיו נשתיירה בקולמוסו. והשפילה עיניה.
נפטרנו לילך. יצא אלינו בנו, הרב נחום שליט"א. אבא מבקש להתפלל מנחה גדולה תיכף שאפשר, מבקש לזכות בחייו בעוד תפילה אחת, אולי תכנסו להשלים מניין. הגיעו עוד שבעה בחורים מהישיבה. נכנסנו לחדר, מוקף כולו בספרים – הלכה, אגדה, פלפול ומחקר, דרוש וספרות. ניסיתי לקלוט את החדר, והרגשתי רגש של קדושה. הרב נרי'ה שכב בחדר הפנימי, מחובר למכשירים, נכדה מקריאה לפניו משניות אבות, "בן שמונים לגבורות, בן תשעים ל… בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה" והרב מסמן בידו, עוד, עוד, לא להפסיק.
התפללנו מנחה. הרב נחום שליט"א אמר את תפילת הלחש בקול, שאבא יוכל ללחוש איתו. "רפאנו ה' ונרפא, הושיענו ונושעה", והבחורים הצעירים מן הישיבה בפנים עדינים-נרגשים, נאחזים בתפילה. קראנו פרק תהילים מעומק הלב, "ממעמקים קראתיך ה'".
מעוצמת הייסורים היו לו רגעים של הכרה. רמזו לנו להיכנס. בצד אחד של המיטה עמדה הרבנית בשקט מופלא. בצד שני בנו ונכדתו. עמדנו לצידם. אור זיו היה בחדר וחוט של חסד נמשך על פניו. אמרתי לו, "אורך ימים ושנות חיים". נתאמץ והשיב: "נמשיך, נמשיך להפיץ תורה ויראה, ונצליח בעזרת ה', אמן כן יהי רצון". אמן, כן יהי רצון.
אחד מן הבחורים בישיבה שואל אם להיכנס. הרב רומז בידו לשלילה. עמדנו ושתקנו. דומה היה כי אינו ער, ואז שאל בחור אחר מן הישיבה, "ניגון?" הרב נריה נתאמץ ורמז, כן. איזה ניגון? שאלו הבחורים, איזה ניגון? שאל הרב נחום הבן, איזה ניגון? שאלה הרבנית. הרב נריה מתעורר וחושב ומנסה לרמוז בלי הצלחה, ופתאום הוא מתחיל לפזם חרישית, אבל בעוצמה פנימית נפלאה: "וידעו… וידעו…" מיד החלו הבחורים לשיר בקול נמוך, כמעט בלחש: "וידעו… כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ", וניגון רך ועמוק, מתחזק והולך, מלא אמונה. והנה הרב שר אִתם "וידעו וידעו וידעו, כי אתה שמך ה' לבדך…" הרבנית אוחזת בידו בעדינות ולוחשת כשהיא מניעה ראשה, "עליון עליון על כל הארץ". בצידו השני עומד הרב נחום, עוצם עיניו ושר בדבקות "עליון עליון על כל הארץ". עמדתי שם נפעם.
החדר מוקף בספרים של קדושה. על שולחן העץ של הרב נרי'ה, שעליו כתב מחקריו ומאמריו וספריו, עדיין מפוזרים פתקים וספרים רבים, ביניהם צורכי רפואה. הרב נרי'ה בזיו פניו מתאמץ ומתחזק – "וידעו… עליון על כל הארץ…" זכרתי מאמר רבותינו: "שכינה למראשותיו של חולה".
לאט-לאט שקע הניגון, והבחורים נשתתקו. והנה ראשו של הרב נרי'ה מתרומם קלות וקולו נשמע, "עליון…" והוא רומז לחזור ולנגן, והבחורים שרים שוב את הניגון, והפעם הוא נשמע יותר אמיץ, יותר שמח ומלא תקווה. והרבנית, חיוך קל של עידוד על פניה, מתנועע ראשה. "עליון על כל הארץ".
נשכחו ממני כל הסערות שבחוץ, ולנגד עיניי רק אור פניו של הרב נרי'ה כשהוא שר: "וידעו כי אתה הוא ה' שמך לבדך, עליון על כל הארץ".
(הרב חיים סבתו, מתוך "והיה כנגן המנגן", הוצאת מדרשת עופרה)
קדושה אני מבקש
סיפר הבן, הרב פתחי'ה נרי'ה:
הגיע ליל ז' בכסלו. הצעתי לו ללמוד כמנהגו כל שנה מדברי מורו ורבו הרב יעקב-משה חרל"פ, שיום פטירתו חל בתאריך זה. מפאת מחלתו, אבא כבר מיעט לדבר ולהגיב, אך הוא הנהן בראשו. לשאלתי מה ללמוד, השיב בלחש "על קדושת התורה". לא הכרתי מאמר זה, אך נטלתי לידי את ספרו של הרב חרל"פ "מי מרום". בסוף הפירוש על "פרקי אבות" נפתח הספר בדיוק במאמר על קדושת התורה וארץ ישראל. קראתי מדבריו המרוממים של הגאון. כששמע אבא את הדברים התרגש מאוד, ולמרות רפיון כוחותיו קרא בקול גדול:
"קר לי… תחממו אותי בדברי תורה.
תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה.
תנו לי להגיד שלום לארץ ישראל ולהיפרד ממנה באהבה, בשמחה וברצון.
קדושה אני מבקש.
קודש קודשים אני מבקש.
תנו לי קדושת ארץ ישראל.
תנו לי קדושת אהבת ישראל.
ואז קרא כמה פעמים בקול גדול, ואנו קראנו איתו:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"
וסיים במילים:
נתקדש כולנו!
ונדם!
בי"ט בכסלו תשנ"ו התבקש הרב נרי'ה לישיבה של מעלה. רבבות רבות של תלמידים, ידידים ומוקירי זכרו באו לחלוק כבוד אחרון למורם-רבם, למייסד וראש-ישיבות בני-עקיבא, אבי דור הכיפות הסרוגות.
