מבין שלל הכתרים  השייכים  לרב צוקרמן , תפסה אותי עובדה מטלטלת, עצובה עד מחנק. הרב צוקרמן היה אחרון תלמידי נוברדוק עלי אדמות. וכשהובא למנוחת עולמים נקברה עמו גם הילתה של הישיבה ההיא  שניצוצות מתורתה, מרוחה ומדרכה האירו מדמותו המרתקת. נוברדוק הייתה  ישיבה, הייתה דרך, אסכולה מיוחדת  בתנועת המוסר אולי הרדיקאלית מבין זרמיה של תנועה מכוננת זו. סיפורים רבים נרקמו אודותיה, סיפרו על תלמידים שנשלחו לבתי מרקחת לבקש שקיות מסמרים כדי לעבוד על מידת העזות, לא להתבייש מפני המלעיגים. תלמידים נשלחו ליערות בלי אוכל ומים כדי להטמיע את מידת הביטחון, היו מתנזרים מנוף, מהנאה גופנית ממכרת, מקבלים על עצמם לימודים ממושכים בישיבה באלה ושבועה ועוד סיפורי קצה למכביר על עבודת מידות אינטנסיבית המבקשת לעקור כל רע וקלקול פנימי.

את שנות התיכון שלי למדתי בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה , דלתות רבות נפתחו לי שם והעניקו לי הצצה אל גודל שלא הכרתי. אמנם בכל שנותיי בישיבה לא שמעתי מהרב צוקרמן אודות הישיבה ההיא שבה למד. רק עשור אחרי שכבר סיימתי את חוק לימודיי בישיבה וכשסיפוריה של ישיבת נוברדוק הסעירו את רוחי החלטתי לשוב לגבעה ולשמוע מהרב צוקרמן פנים אל פנים על הישיבה המטלטלת שבה התחנך. הגעתי אל ביתו במוצאי שבת, לילה קריר ושקט, הוא המתין לבואי, רכון על סטנדר, מעיין באדיקות בכרך גמרא ישן, מצהיב להפליא שכמו מספר את גילו המופלג. גם עשור אחרי, הבית לא השתנה, ניחוחות של פשטות, גלים של קדושה. אמרתי לרב שאני מתפעל עמוקות מישיבת נוברדוק, מן המקום שבו הבינו שכדי לחנך לא די להתנדנד מול הסטנדר, לדבר על, להטיף, אלא צריך להעניק לתלמיד חוויה משמעותית, מעצבת, כזו שמשנה עמוקות את דפוסי התנהלותו, שמתקנת את מידותיו והסיפורים על נוברדוק לימדו אותי שהיה מקום כזה עלי אדמות.

"בנוברדוק הקפידו מאוד על חינוך למידות" אמר לי הרב צוקרמן "מקטנותנו חינכו אותנו לתיקון המידות, החינוך היה בדרך פשוטה ביותר, לכל תלמיד היה פנקס קטן ובפנקס הקטן הזה אם היה עושה דבר טוב, מידה טובה, היה רושם אותו ואם נכשל או עשה מידה רעה היה גם כן  רושם אותה ובסוף היום בערב היה יושב ומסכם לעצמו מה הם הדברים הטובים שעשה היום מבחינת תיקון המידות ומה הם הדברים הרעים שעשה ואיך לעשות כדי לתקן את הדברים הללו הרעים"

"בנוברדוק היו לנו מדריכים אבל לא מדרכי פנימייה אלא מדרכים שהיו מכוונים אותנו בלימוד המוסר ובתיקון המידות. היינו חבורה, בכיתה שלמדנו היינו 60 תלמידים והם חולקו לקבוצות קבוצות. בקבוצה שלנו היינו יושבים קבוצה של 10-12 תלמידים, היה לנו מדריך בשם ר' חיים איווייה והוא היה יושב אתנו פעם פעמיים בשבוע וכל אחד ואחד היה צריך להביא לפניו את הדברים הללו שהוא נכשל בהם. כדי ללמוד ממנו ולקבל ממנו הדרכה מה ניתן לעשות בכדי לא לקלקל שוב באותם הדברים. לתקן את המעוות. וזה היה אחד הדברים היעילים ביותר בתיקון המידות."

המדריך היה חשוף לכל החטאים? הקשתי כמו מנסה להבין לעומק את החוויה המביכה..

"המדריך היה קשוב. והמעניין הוא שלא פירטו את הדברים הטובים כדי לא לבוא לידי גאווה וגם גאווה זו מידה רעה. פירוט הדברים הרעים זה כשלעצמו הרי מביא אותי לידי שבירת הלב, כשאני צריך בנוכחות כל התלמידים האחרים לשבת ולתרץ את כל הדברים הללו מה שעשיתי לא טוב. זה היה לפני כולם , לא בסתר, וה"לפני כולם" הזה היה מחנך, והיה מועיל ביותר לתקן את המידות.

שלוש מידות רעות מנו לנו רבותינו הקנאה התאווה והכבוד והעניין הזה של שלוש המידות הללו כדי שלא ניכשל בהן על זה היו מקדישים תשומת לב מרובה, איך להתחנך שלא נקנא? העובדה שאם אני במשך היום קינאתי במשהו שהוא לא טוב, וקנאה בתחום הגשמי זו מידה רעה, על הדבר הזה היו מקדישים תשומת לב והמדריך היה משוחח ומדבר על זה והיה נותן הדרכה איך לתקן את זה.

אותו דבר לגבי עניין זה של תאווה,  ותבין העניין הזה של תאווה בישיבה שבה אני למדתי היה גם בדבר הפשוט והקטן ביותר, התאווה לאוכל, תאר לעצמך אני חי שנים צורת חיים של כלכלה מוגבלת ביותר, מה אכלנו בישיבה לארוחת בוקר? כוס תה, לחם עם ריבה. מה אכלנו לארוחת צהריים? או חתיכת דג מלוח עם לחם או מרק גריסים, לפעמים חתיכת בשר. אני בא מבית שהוא בית רגיל אבל לא בית עשיר ולא שלחו לנו כסף, אם קיבלתי כסף אז זה היה מאח של אמא שלפעמים היה שולח לנו אבל כשאתה רואה שפלוני יש לו כסף והוא, לארוחת הבוקר, נוסף על מה שהישיבה נותנת, מביא דג מעושן או דבר אחר אז לפעמים מתעוררת קנאה, לפעמים מתעוררת תאווה, היינו רושמים את הדבר הזה   ועל הדבר הזה היינו מדברים. בצורה כזו שאתה חי וצריך לומר שהדבר הזה נמשך תקופה לא ארוכה מגיל 14 עד גיל 16 . וזה הספיק להדריך אותנו לכוון אותנו .

הרב צוקרמן עזב את ביתו שבלבדוב (ליטא) בגיל 14 בשנת תרפ"ט וזאת בעקבות בחור צעיר שהלהיב את יהודי הקהילה בדרשה שנשא בבית הכנסת  "וניפץ עולליך על הסלע" דרש אותו עלם בלהט – על ההורים שמנפצים את נשמתם של הילדים הרכים במטרה להשיג עוד ועוד כסף שהרי סלע בלשון חז"ל היא מטבע. מאז אותה דרשה נשאו לבו ולב הוריו לשלוח את הנער הצעיר לדבוק בתורה. החופשה הראשונה הייתה רק שנתיים אחרי.

בישיבה בכפר הרא"ה בתקופה בה למדתי בקושי שרדנו שבועיים , קיטרנו בלי סוף על השחרורים המועטים, על הגעגוע לבית, הרב צוקרמן ביקש להקביל בין התקופות:   "ואני צריך להוסיף לך" הוא אומר בטון נמוך שיורד ונוקב עד ראשית המאה הקודמת "עוד דבר שאתה וחבריך לא ידעתם אותו ולא הייתם מוכנים להכיר ולהבין אותו. יצאתי מהבית בגיל 14 וחזרתי הביתה בגיל .16 ראש השנה, יום כיפור, סוכות, פסח שבועות… להיות בישיבה שנתיים רצופות, ולחיות באווירה כזו ורק אחרי שנתיים להיות בבית מי"ז בתמוז עד ר"ח אלול."

לא התגעגעת? שאלתי בתום

"ודאי שהתגעגעתי , ודאי שבכיתי בלילות. אבל השתדלתי להתגבר, בחבורה דיברנו גם על זה. זו הייתה צורת החיים וזה חינך וזה דירבן ."

 דרך לימוד המוסר בנוברדוק

כל ערב ראש חודש היתה שיחת מוסר מיוחדת וכמובן ששיחת המוסר הייתה לא על תלמוד תורה, זה סמכו עליך, זה סמכו על הר"מ שידרבן אותך, שימשוך את לבך, אלא שיחת המוסר הייתה על תיקון המידות. כשאתה יושב שנתיים רצופות בגיל הקובע בגיל 14 עד 16 ועוסק בתיקון המידות אתה הופך להיות כך.

היה לימוד מוסר. בעיקר התעכבת על הדברים הללו, על ענווה, על יראת חטא. אותם הדברים השתדלנו ללמוד בספרים שהיו גאוות נפשו: אורחות צדיקים, תומר דבורה, בחינות עולם.

בבוקר למדנו חצי שעה מוסר, בצהריים חצי שעה מוסר, בערב לפני ערבית למדנו חצי שעה מוסר. זה היה המוסר הרשמי שלמדנו אבל לפחות פעמיים בשבוע היה עניין זה שקראו בלשון שלנו "בורסה". מה עושים אנשים בבורסה קונים ומוכרים מניות, גם אנחנו היינו קונים דברי מוסר ומוכרים דברי מוסר. אני יושב חצי שעה לפני מנחה ולומד ושלפעמים אני מתעכב על נקודה מסוימת מתוך הדגשה יתרה מה שאני מרגיש בדבר הזה וגם חברי אותו דבר, אחרי חצי שעה אנחנו נצמדים יחד והולכים בבית הכנסת הלוך ושוב הלוך ושוב ומדברים חצי שעה, הוא מדבר איתי על הדברים שהוא הרגיש בהם, שהוא התעכב עליהם, ואני מסביר לו את מה שאני הרגשתי. פרושו של דבר אנחנו בעצם לומדים בחברותא, אני לומד ממנו והוא לומד ממני, לא חשוב מה אתה לומד אלא כשאתה מתעכב על נקודה פלונית מתוך איזו הרגשת עומק בדברים ואתה מוסר לחבר והחבר מוסר את שלו זה מחנך ואחר כך אתה בא פעמיים בשבוע עם כל החבורה כולה וכל החבורה משוחחים בדבר הזה וכל החבורה מדברת על כישלונות איך אפשר לתקן איך לא להיכשל בגאווה איך לא להיכשל בתאווה.

 לא יבוש מפני המלעיגים

בנוברדוק עסקו בחינוך. לחנך. לחנך. לחנך. לגדול בתורה, ודאי צריך לגדול בתורה, אבל בעיקר צריך לגדול במידות. חינכו אותנו שלא להתבייש בפני המלעיגים, לקיים מצוות ולא להתבייש בקיום המצוות. האם אתה היית מסוגל לקחת קבוצת תלמידים שלך וללכת נניח במקום מרכזי בפתח תקוה, הומה אדם ולהתפלל בהתלהבות ולא רק זאת, אתה קורא לאנשים אחרים "מנחה! מנחה!"  ואתה רוצה להשפיע עליהם שיתפללו מנחה, אותנו חינכו שאנחנו הולכים במקומות מרכזיים ומתפללים בקול רם.

 הפקרות

מידת ההפקרות, דור צעיר אצלנו מבין שהפקרות זה שהוא חי איך שהוא חי בנוברדוק היה ביטוי שנון "מותר לאדם שתהיה קשורה לו עניבה אך אסור לו לאדם להיות קשור לעניבה שלו" ר' חיים, המדריך שלי, כשנתנו לו חליפה חדשה מהבית הוא לא לבש את החליפה, הוא נתן לתלמיד אחר שילבש אותה, אם נתתי לכביסה שלוש זוגות גרביים וקיבלתי רק שניים, לא הייתי צמוד לרכוש.

בטחון והשתדלות

על מידת הבטחון של נוברדוק נשתברו קולמוסים רבים. בטחון טוטאלי בה', נטול השתדלות. הסבא מנוברדוק, ר' יוסף יוזל הורוביץ, היה מסתובב ביערות בלי לחם ומים משליך על ה' יהבו ומורה כך לחניכיו, במלחמת העולם הראשונה הסתובבו תלמידי נוברדוק בכוונת מכוון ללא תעודות ומסמכים , הפך כל הגיון אנושי בריא, וסיפורי המופתים מן התקופה הזו הצטברו למכביר. שאלתי את הרב צוקרמן כיצד נהגו בזמנו. 

השתדלו לחנך אותנו לדבר זה, "יש בטחון עם השתדלות ויש בטחון בלי השתדלות" חזקיה  היה דוגמא לביטחון בלי השתדלות לעומתו דוד לימד על בטחון עם השתדלות.

מהי דרך יותר טובה, בטחון עם השתדלות כדוד או בטחון בלי השתדלות כחזקיה? בנוברדוק היה רווח משפט : אצלנו צריכים לחנך לביטחון בלי השתדלות כי אם אנחנו נעשה בטחון עם השתדלות אנחנו נשאר עם ההשתדלות ובלי הביטחון

כיצד זה בא לידי ביטוי?

גם במקום שאני למדתי כשיצאנו תמיד בדרך כלל בבין הזמנים של פסח היינו יוצאים למקומות מבודדים והיינו יושבים ולומדים ומצפים לישועה, וודאי תגיד שסומכים על ליבות בני ישראל שהם רחמנים בני רחמנים שידאגו לנו לאוכל ובאמת כך היה לא היינו רעבים. זה היה הביטחון שלנו.

מה נשאר מהביטחון הזה היום?

אנחנו תמיד בוטחים בה'.

ברמה הזאת?

מעולם לא דאגנו לפרנסה יתר על המידה גם אחרי החתונה.

ישיבת בני עקיבא קמה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה  וכשהרב נריה בא לרב מאיר בר אילן ואומר לו שהוא הולך לייסד ישיבה אז הוא אומר לו על הראשונים אנחנו דואגים ומצטערים ואתה הולך להוסיף. כשהלך לרב מימון אמר לו הא לך שלוש לירות. כסף לא היה, תקציבים לא היו, וחיינו מהיד לפה והקב"ה דאג שהפירות של חקלאי כפר הרא"ה שלא נשלחו לחו"ל בעקבות המלחמה במקום שהפירות ירקבו על העצים, אמרו החקלאים לבחורים, תקטפו ותאכלו מה שאתם רוצים. בשנה הראשונה אכלנו לחם עם תפוזים, הבחורים לא התלוננו ולא ברחו.

אנחנו חיינו באותן שנים ראשונות שלא הייתה מדינה, חיינו מהיד אל הפה, ביקשנו תרומות ולבקש תרומות זה לא דבר נעים ולא דבר שכל כך מעניין לך. לא שאלנו שאלות והיה לנו בטחון שהקב"ה יעזור.

 ישיבות נקים בכל מקום

נוברדוק הייתה ישיבה בסגנון אחר, מיר לא הקימה עוד ישיבות. ראדין לא הקימה ישיבות אחרות. בנוברדוק הייתה שיטה להקים ישיבות אחרות. יתכן וזה השפיע על כפר הרא"ה להקים ישיבות אחרות. לא דאגנו לפתח את כפר הרא"ה שהיא תהיה גדולה גדולה. אלא הלכנו בדרך זה להקים עוד ועוד ישיבות. אנחנו במו ידנו לקחנו תלמידים והקמנו ישיבות אחרות. אף ישיבה אחרת לא הייתה לה רשת של ישיבות, כשכפר הרא"ה הראשונה שדאגה להקים ישיבות אחרות. בדבר זה היינו דומים לנוברדוק.

איך מיישמים את כל התפיסה הזו? מה הרב הביא איתו לכפר הרא"ה?

לא הבאנו לכפר הרא"ה מאומה מכל זה אלא בשיחות, לא למדנו מוסר אלא מחשבת ישראל ומחשבת ישראל עוסקת בדברי אחרים באהבת שמים, ביראת שמים, באמונה ויכול להיות שזו הייתה טעות בידנו, אני לא רוצה לומר שטעינו אבל בכל זאת  יכול להיות שגם בזה היינו צריכים להקדיש תשומת לב. מוסר לא למדנו וחשבנו שמחשבת זו תיתן הרבה אם כי ודאי וודאי צריך להקדיש לדבר זה, לחינוך הציבור למידות טובות.

בשלהי השיח המרתק הזה נפתחה הדלת ואל הבית הקטן שבראש הגבעה הגיחו כמה ילדים מחייכים "הנה אתה רואה אבישי אלו הם הנכדים והנינים" ומיד כמורה לתנ"ך משופשף שכמו מתנצל  על חוסר ההלימה עם המקראות "אף על פי שבתורה מקדימים את הנינים לנכדים "אם תשקור לי ולניני ולנכדי" כעת הוא סבא הדורש בשלום צאצאיו ומתעניין עמוקות בקורותיהם. אני רק צופה, מתמוגג מהמעבר החד מסיפורי נוברדוק המטלטלים לחיק הסב הטוב, לנינים המתרוצצים בבית החם, המואר. תיבת נח הגיע לחוף מבטחים הצוהר נפתח והסערה שככה. עולם חדש נבנה.

ובחתימת שיחתנו הרב צוקרמן מבקש להוליך איזה מסר הלכה למעשה , הדרכה חינוכית יישומית מנוברדוק של המאה הקודמת אל אתגרי השעה.

 תתחיל להרגיל אותם, את התלמידים, באמת שכל אחד ואחד ירשום את הדברים הטובים והלא טובים, לראות במה הוא נכשל במשך היום, במה הוא הצליח במשך היום, תחנך את הילדים נגד גאווה.    

(אחרון תלמידי נוברדוק – ראיון נדיר עם הרב צוקרמן – אבישי מזרחי)